"ראיתי את הסרט, אהבתי אותו מאוד וגם אומר בקצרה מדוע: סרט שקודם כל יש בו המון אהבה בין האנשים שגדלו יחד וקשר "דם" (כמו שאני מרגישה לגבי ילדי הקבוצה שלי בעין-החורש). יש יושר באנשים הללו מוחלט. כנות, בלי הגזמות וטענות. הביקורת - שהיא תמיד לגיטימית - אינה "טעונה" אלא ראיית הדברים על רקע התקופה והזמנים ההם על יופים והקשיים שעמדו בפניהם ובפני הילדים. סרט לחלוטין לא יומרני. כל אחד מהמשתתפים פנה לדרך מיוחדת משלו ובכל-זאת נשארו כולם (כולנו) אנשים ישרי דרך, הגונים, מסורים. הקטע עם המסג'יסטית והאמא, הוא מיקרו קוסמוס לילדות שלנו. בכיתי. הוא אומר המון. ועוד קטעים. והמורה לספורט, והטיולים בטבע והדיון הפוליטי שכל אחד אומר את דעתו - והכל לגיטימי. אין פרות קדושות או דעות קדומות. הבחור שדיבר על בינוניות של האנשים שגדלו בקיבוץ והנכות הרגשית, גם בזה יש משהו, למרות שרבים מאיתנו פרצו דרך. וכולנו - בסך הכל בעקבות ילדותנו כן הענקנו אהבה לילדינו עם מסירות עד אין קץ. אבל - הכל פתוח בסרט, כל דעה מתקבלת, והקשר הבינאישי, והאהבה שהזכרתי כבר, מי זוכה לזה במקום אחר? הסרט מעביר את זה בצורה פשוטה, לא כהרצאת דברים אלא דברי אנשים חיים - כחלק מהחיים. זה יפה מאוד ואמיתי וכובש ושניה לא משעמם. אני מרגישה אסירות תודה. יגאל תיבון הבמאי עשה ממש עבודה טובה."
