בעיתון "הארץ" של יום כיפור תשע"א מובא ציטוט מדברים של פרופסור דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, המתייחס למצב בו אדם בוחן את חייו, כשהוא כבר אינו מי שחי אותם. כהנמן מבחין בין חיי "האני החווה", שהם מיליוני רגעים קצרים שבאים בזה אחר זה ומתפוגגים ללא זכר, ובין "האני הזוכר", שבשבילו החיים הם אוסף סיפורים.
כשצפיתי בסרט "שדה האפונים הירוקות" ליוותה אותי תחושה שהסרט מנסה לעשות מעשה נועז, כמעט לא אפשרי - לתת מבע לשני מצבי אני אלו: בו זמנית מנסה להחזיר את גיבוריו להמון רגעים קטנים ויומיומיים ולמנוע מהם להתפוגג, כמו אוחז בהם ומנסה לשמר את התחושה כאילו הם מתרחשים ברגע זה ממש. ועם זאת הוא מנסה לספר סיפורים עם פרספקטיבה, מנקודות מבט שונות, שמהם הדמויות מבינות את חייהן או מְתָרצות אותם.
הזיכרון הוא הגיבור האמיתי של הסרט - הוא הנותן לשנות הילדות והנעורים עוצמה ומשמעות, ובלשונו של כהנמן "שום דבר בחיים אינו חשוב כפי שהוא נדמה לנו בשעה שאנו חושבים עליו". בוודאי שהדברים מקבלים משנה חשיבות כאשר אנשים חולקים אותם זה עם זה ואיתנו, קהל הצופים.
המפגש הקבוצתי, הנכונות לשתף במחשבות, רגשות ותחושות גוף, העלאת הזיכרונות ועבודת ההתבוננות לאחור, לפנים ולרגע הנוכחי - כל אלה נותנים לחיי גיבורי הסרט משמעות וטעם.
והגיבורים האלה מייצגים במידה רבה דור שלם, שגם אני חלק ממנו. דרכם התאפשר לי להתוודע אל עצמי, להגיע להתבוננות במעין "מראָה קולקטיבית", שבו זמנית היא גם אישית ביותר ולחלוטין ייחודית וחד פעמית.
את המטפורה המייצגת אולי יותר מכול את החוויה שהסרט מעביר שמעתי בדבריה של מרים גלילי, שסיפרה איך נישקה כל אחת מאצבעות רגלה הפגועה של אמה הנכה לאחר שנים של שתיקה וריחוק מְנַכֵּר מאותה רגל. זו מטפורה לפיתוח יכולת לסלוח, לקבל את הפגום, הנכה והחלקי באהבה ובהשלמה. להסתכל לאחור במבט מפוכח של אנשים בוגרים ובשלים, שהפנטזיות הסוערות של ימי העלומים כבר מהם והלאה. שכבר יודעים שהחיים אינם שחור-לבן אלא בעיקר גוונים וגווני גוונים מתחלפים, משתנים כל העת ונעדרי פסקנות ונחרצות; אנשים שקשובים יותר לקולות הזולת ופתוחים לקבל את האחר והשונה. שיודעים כמה הכול מעורבב – הצחוק והדמע, הצודק והראוי עם הספקות וההיסוס – ושכבר אין להם בספקטרום האידיאי והרגשי שלהם רק נכון ולא נכון.
יגאל תיבון הפליא ביצירתיות שלו, ברגישות שבו, במקוריות והאוטנטיות שנתן להם ביטוי. הוא יצר סרט מרטיט לב ומלא אהבה לחבריו ולבני אדם באשר הם. מי שזכה לצפות בו מרגיש שגבהּ בכמה וכמה סנטימטרים בקומתו הרגשית-מחשבתית. או בקיצור, שהרוויח משהו חשוב ויקר.
תרצה פלד, עין חרוד, מאוחד