רציתי לכתוב לכם כמה מילים על הרושם שהותירה בי הצפייה בסרט "שדה האפונים הירוקות"
ראיתי את הסרט פעמיים.
בפעם הראשונה הוא הוצג בקיבוץ שלי, מול קהל שהורכב ברובו ע"י בני דורם של גיבורי הסרט – דור המדינה.
מאחר וידעתי כי הסרט עוסק בחוויותיהם וזיכרונותיהם מתקופת "המוסד החינוכי", שאמנם אינני מכיר לעומק
אך שמעתי עליו נסים ונפלאות, ומאחר ואני מנהל מערכות חינוך ויועץ למערכות חינוך בלתי-פורמאליות,
מצאתי טעם ועניין רב בסרט.
לא התאכזבתי.
הסרט אנושי ומרגש, משעשע ויפה.
נהניתי לצפות בו כאיש חינוך, ששואל את השאלה: מה יש בו במוסד החינוכי, ובקבוצת בני הנוער שהתחנכו שם,
שנשאר צרוב עמוק בנפשותיהם של המתגעגעים לשם?
לא מצאתי רק נוסטלגיה. מצאתי את אחוות המתבגרים. את המעברים התכופים בין ילדות לבגרות, בין זהות מתגבשת
לבין אינטימיות, בין הפורמאלי לבלתי-פורמאלי.
אף על פי שיוצרי הסרט הצהירו, כי אין בו מסרים עמוקים או סמויים, אלא סיפורים אנושיים מרגשים
ואולי מבלי שהתכוונו לכך, מצאתי בו את אחת התובנות הגדולות של החינוך הבלתי פורמאלי,
חבויה בתוך שם הסרט – שדה האפונים הירוקות, המקום אליו בחרו הנערות לברוח, כדי להיות ביחד, בפרטיות,
חופשיות, נקיות ממחויבויות ומסיכות, פשוט להיות.
כל נער וילד, בכל דור ודור, מחפש את "שדה האפונים הירוקות" שלו. אשרי מי שמצא, כאותם נערים ונערות מהמוסד החינוכי.
בפעם השנייה – זו הייתה כבר יוזמה שלי.
כמי שעובד כיועץ במדור החינוך הבלתי-פורמאלי של התנועה הקיבוצית,
הזמנתי אתכם להקרין את הסרט ולספר עליו בכנס של מדריכים ומחנכי נוער של התנועה הקיבוצית.
עמיתי חששו, ולמען האמת גם אתם, שהסרט לא ידבר אל הקהל הצעיר וה"ציני" הזה.
אך אני ידעתי, כי מי שיתבונן בסרט כאיש חינוך, המבקש להיכנס לנעליו של נער, חניך שלו, ולהבין את עולמו,
ימצא בסרט עניין רב וריגוש.
ואכן כך היה. המדריכים הצעירים אהבו, התרגשו, והזדהו.
וגם אני – בפעם השנייה.
תודה לכם, ותודה ליגאל
מקווה שעוד רבים יזכו לראות את הסרט וליהנות ממנו , כמוני.
בכבוד רב
עוזי ליונבך
מנהל החינוך – קיבוץ אלונים
יועץ חינוכי – התנועה הקיבוצית.
ראיתי את הסרט פעמיים.
בפעם הראשונה הוא הוצג בקיבוץ שלי, מול קהל שהורכב ברובו ע"י בני דורם של גיבורי הסרט – דור המדינה.
מאחר וידעתי כי הסרט עוסק בחוויותיהם וזיכרונותיהם מתקופת "המוסד החינוכי", שאמנם אינני מכיר לעומק
אך שמעתי עליו נסים ונפלאות, ומאחר ואני מנהל מערכות חינוך ויועץ למערכות חינוך בלתי-פורמאליות,
מצאתי טעם ועניין רב בסרט.
לא התאכזבתי.
הסרט אנושי ומרגש, משעשע ויפה.
נהניתי לצפות בו כאיש חינוך, ששואל את השאלה: מה יש בו במוסד החינוכי, ובקבוצת בני הנוער שהתחנכו שם,
שנשאר צרוב עמוק בנפשותיהם של המתגעגעים לשם?
לא מצאתי רק נוסטלגיה. מצאתי את אחוות המתבגרים. את המעברים התכופים בין ילדות לבגרות, בין זהות מתגבשת
לבין אינטימיות, בין הפורמאלי לבלתי-פורמאלי.
אף על פי שיוצרי הסרט הצהירו, כי אין בו מסרים עמוקים או סמויים, אלא סיפורים אנושיים מרגשים
ואולי מבלי שהתכוונו לכך, מצאתי בו את אחת התובנות הגדולות של החינוך הבלתי פורמאלי,
חבויה בתוך שם הסרט – שדה האפונים הירוקות, המקום אליו בחרו הנערות לברוח, כדי להיות ביחד, בפרטיות,
חופשיות, נקיות ממחויבויות ומסיכות, פשוט להיות.
כל נער וילד, בכל דור ודור, מחפש את "שדה האפונים הירוקות" שלו. אשרי מי שמצא, כאותם נערים ונערות מהמוסד החינוכי.
בפעם השנייה – זו הייתה כבר יוזמה שלי.
כמי שעובד כיועץ במדור החינוך הבלתי-פורמאלי של התנועה הקיבוצית,
הזמנתי אתכם להקרין את הסרט ולספר עליו בכנס של מדריכים ומחנכי נוער של התנועה הקיבוצית.
עמיתי חששו, ולמען האמת גם אתם, שהסרט לא ידבר אל הקהל הצעיר וה"ציני" הזה.
אך אני ידעתי, כי מי שיתבונן בסרט כאיש חינוך, המבקש להיכנס לנעליו של נער, חניך שלו, ולהבין את עולמו,
ימצא בסרט עניין רב וריגוש.
ואכן כך היה. המדריכים הצעירים אהבו, התרגשו, והזדהו.
וגם אני – בפעם השנייה.
תודה לכם, ותודה ליגאל
מקווה שעוד רבים יזכו לראות את הסרט וליהנות ממנו , כמוני.
בכבוד רב
עוזי ליונבך
מנהל החינוך – קיבוץ אלונים
יועץ חינוכי – התנועה הקיבוצית.