אל :
יגאל תיבון.
יגאל יקר,
לפני שבועיים צפיתי בסרט שלך "שדה האפונים הירוקות". כבר באותו ערב חשבתי שעברתי חוויה נעימה ומעוררת מחשבה. במהלך הימים שחלפו מאז, יצא לי לפגוש כמה וכמה אנשים ומצאתי את עצמי מספרת על הסרט הזה בהתלהבות ובתחושת קירבה ואהדה.
עם הימים שעוברים אני מוצאת את עצמי שואלת לא אחת ומנסה גם להשיב לעצמי מה הזיז לי כל כך בסיפור הזה ונדמה לי שמה ששבה את ליבי בראש וראשונה זה האופן הצנוע בו נעשה הסרט, דבר שבשום אופן לא פגע במקצועיותו. להיפך. דווקא משום שעל פניו הוא לא התיימר להגיד משהו גדול ו'חשוב', הייתה בו אמירה סמויה מן העין ואפילו עמוקה על הדבר הכל כך ייחודי הזה, שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם, שנקרא 'מוסד חינוכי של השומר הצעיר'. מצאתי הרבה עידון, יופי ואנדרסטייטמנט בתעודה הזאת ולא הייתה כאן, לשמחתי, עודף נוסטלגיה אבל כן חיבה ואף (למרות הכל) אהבה למקום המסוגף והנזירי שבו חיינו (בני הקיבוצים של השוה"צ), ושהחיים שם היו מה זה צבעוניים ותוססים, מלאי שמחה וגם עצבות, מחוברים לטבע, לארץ, לציונות, לערכים, עם כל החסכים והיתרונות, תחושות הבדידות וחוויות היחד שהיו אחוזות אלו באלו. הנעורים הנפלאים (תמיד), על מורכבותם והבעיות שמובנות בהם, התפרצו מתוך "שדה האפונים הירוקות" באופן תמים ומקסים. היה די ברור שמדובר במשהו חד פעמי. ומעצם המפגש של בני השישים שחוזרים אל המקום המוזר שהיה וכבר לא קיים כביכול (על אף השרידים שנשארו ומשמשים עדות אילמת ומרתקת למה שהיה אז), עולים בצורה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה, הניואנסים הדקים והסיפורים האישיים והשונים של כל אחד ואחד, שמרכיבים איזשהו שלם עשיר.
החיבור הטבעי והאינטימיות יוצאת הדופן שנוצרה ללא כל מאמץ בין מי שהיו פעם חלק מקבוצת הנעורים, מעידים על המשהו האמיתי שהיה ושרישומו ניכר היטב, גם בחלוף הזמן. אין זה דבר מובן מאליו, כך נדמה לי, להביא בצורה כל כך מדויקת, מידתית ומבלי לגלוש לדביקות יתר, תיעוד של פיסת חיים שהיתה ואיננה עוד אבל השפעתה על עתידו של כל מי שהיה חלק ממנה היא רבת משמעות.
יישר כוח!